השלמת סיפור ילדות

2024 מְחַבֵּר: Harry Day | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 15:45

היה סיפור כזה בילדותי …

זה היה עם סבתא שלי בכפר

בכל קיץ הוריי שלחו אותי לסבתא שלי.

סבתי גרה בוולגה בין קאזאן לניז'ני נובגורוד, אז עדיין גורקי.

הייתי בן 13 באותו קיץ. והייתה לנו חברה. אני וחברתי, שבאנו לבקר גם את סבתה ואת הנערים המקומיים. וכל הזמן בילינו ביחד.

הם שחו ושיזפו על החוף. הם שיחקו משחקים שונים. "קופצנים", "תפוחי אדמה", "ככל שאתה הולך יותר שקט - כך תגיע רחוק יותר" וכו '.

ויום אחד התכנסנו אני וחברה זו לפגוש את השחר.

ואני חייב לומר שפגישת השחר בוולגה הייתה מאוד יפה ורומנטית.

הוולגה במקום הזה הייתה רחבה, החוף היה חולי. באופן כללי, פשוט אגדה!

התכנסנו. אני לא זוכר מה אמרתי לסבתא שלי שאחזור מאוחר יותר, או שלא אמרתי כלום רק בבוקר … אבל אני לא זוכר …

וכך, התכנסנו, צוחקים, צוחקים, יש לנו כל כך כיף שאנחנו חופשיים, אנחנו כמעט מבוגרים.

הגענו לגדת הוולגה, הדלקנו אש …

R-o-m-a-n-t-i-k-a-a-a-a-a …

ישבנו, דיברנו, בעיקר צחקנו וצחקנו.

זה היה גדול! הרגשתי איזושהי שמחה, התלהבות והשראה! נראה לי שהעובדה שאנחנו פוגשים את השחר היא כל כך נפלאה ונפלאה!

פשוט שמחתי …

ואז כולם התחילו לחזור הביתה …

אני וילד אחד שאהבו אותי, וגם הוא נשארנו על ספסל ליד הבית שלי.

והוא במבוכה, נבוך נערי, נישק אותי על הלחי …

והייתי כל כך תמים ומבחינתי נשיקה על הלחי הייתה משהו יוצא דופן ואפילו מביש … ואני, מבולבל ונבוך, אמרתי לו: "טוב, למה עשית את זה?"

הוא התבייש עוד יותר והחל לבקש ממני סליחה. ירדתי על הברכיים והתחלתי לבקש סליחה … הייתי מבולבל מכל זה ולא ידעתי איך להתנהג …

ואז אחרי זמן מה נפרדנו ממנו וחזרתי הביתה.

ישנתי בקרח החציר באותו הקיץ.

ועברתי דרך השער לחצר בית סבתא והתחלתי לטפס במעלה הסולם אל גבעת השחת.

ואז סבתא שלי יצאה. והיא התחילה להישבע עלי שאני מסתובב איפשהו ושאני … זונה … היא צעקה לעברי: "זונה, את מסתובבת עם הגברים!"

כששמעתי את זה פרצתי בבכי … ואמרתי לה שאני לא מסתובבת עם אף אחד, שאני וחבריי פגשנו את השחר. אבל היא לא שמעה אותי והתעקשה שאני זונה …

מתנפנפת, טיפסתי לתוך גן השחת והמשכתי לבכות מרוב טינה שסבתא שלי כינתה אותי מילה כל כך מעליבה. שהיא חושבת עלי כל כך רע … בכיתי הרבה זמן ולא היה מי שינחם אותי … לא היה לי נעים שסבתא שלי חשבה כל כך עליי … כעסתי שהיא לא שמעה אותי … הייתי מאוד פגועה ובודדה כי לא הייתי עם אף אחד שאני לא יכול לחלוק את רגשותיי וחוויותי … הרגשתי איכשהו מלכלך מדברי סבתי … הרגשתי רע מאוד …

למחרת נאלצתי לחזור הביתה …

לא ראיתי את הילד הזה שוב …

ואז כל כך נעלבתי מסבתא שלי …

שנים חלפו. ורק שנים לאחר מכן, כשכבר למדתי להיות פסיכולוג, הבנתי שסבתא שלי צורחת עלי מתוך הפחד שלה ממני, מתוך החרדה שלה שמשהו יקרה לי, והיא עונה להורים שלי. מתוך הכעס שלה שלא באתי מוקדם יותר, והיא דאגה מאוד היכן אני נמצאת ומה קרה לי …

לפני אותו ילד, מאוחר יותר חשתי חרטה שאמרתי לו כך ושהוא מרגיש אשם. למרות שכמובן שהוא לא אשם בשום דבר. היינו ילדים חפים מפשע …

כזה היה הסיפור בילדותי בגיל ההתבגרות …

התברר שהוא שזור בכל כך הרבה רגשות סותרים כלפיי … והשמחה והעונג שבפגישה עם השחר. ותחושת הזדהות או אפילו התאהבות. ובלבול ומבוכה מהנשיקה הראשונה. והמרירות מדברי הסבתא …

כשאני נזכר בסיטואציה הזו עכשיו, אני מרגיש את האהדה הזאת לעצמי. הרבה הזדהות.

אני רוצה לומר לעצמי ש: “לאריסה, יקירתי, העובדה שחזרת מאוחר הביתה לא אומרת שאתה זונה. את נחמדה! ואני מאוד מצטער שסבתא דיברה אליך ככה. אל תאמין לה, הכל בסדר איתך, הכל בסדר."

ולסבתא שלי, הייתי רוצה להגיד: “סבתא, אני כועסת שכינית אותי מילה כל כך מלוכלכת ומעליבה רק כי הגעתי מאוחר. עצוב לי שהתקשרת אליי ואמרת את זה עלי. אני מצטערת שלא מצאת מילים אחרות לומר שאתה דואג לי. ותסלח לי שגרמתי לך לדאוג בלי משים. לא חשבתי על זה אז. לא חשבתי בכלל. ולא רציתי שתדאג לי."

לאותו ילד, אני רוצה לומר: “אני מצטער שאמרתי לך זאת. אני עצמי התבלבלתי מהנשיקה התמימה שלך. סלח לי שאני מכה אותך במשהו בלי משים."

במילים אלה, אני משלים את המצב הזה בעצמי.

כמה פעמים קורה שבילדות הילד נשאר לבד עם רגשותיו החזקים ומחשבותיו על עצמו, מערכות יחסים עם אנשים קרובים אחרים. אין לו עם מי לחלוק את חוויותיו.

וכמה חשוב לילד שמישהו מבוגר יגיד לו שהכל בסדר איתו, שהוא טוב. כדי שמישהו מבוגר יוכל לשתף אותו בחוויות שהילד כל כך קשה ובלתי מובן וקשה להתמודד איתן.