דהייה, או טראומה של הדחייה

2024 מְחַבֵּר: Harry Day | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 15:45

אדם משתדל להיות מאושר, מנסה לפחות. אבל מהילדות המוקדמת, סכנות שונות מחכות בכל שלב.

לפעמים הם ענקיים, מהקטגוריה של "נסיבות כוח עליון", למשל, כגון מחלות, מוות של קרובי משפחה, שריפות והוריקנים. האבל והכאב ממלאים את כל הנשמה, משתקים את הרצון ומוציאים כוח. הזמן עובר, ובעצם נראה שהכוח מתאושש ממחלה או אובדן. לאט לאט, עם כאבים וחריקות, אבל לאט לאט הכתפיים מיושרות, האדם מתיישר וממשיך הלאה. יש עצב בנשמתי, עם השנים הוא הופך לזיכרון בהיר, הזמן נותן את נחמתו ופיוסו.

במערכת הפיזיולוגית של יצורים חיים ישנן שלוש דרכים בהן מערכת העצבים מגיבה לסכנה שנוצרה - בריחה ומאבק. בתהליך האבולוציה של אורגניזמים חיים הופיעה שיטה שלישית - דהייה.

במערכת האנושית, כל סכנה נפשית או פיזית מופעלת על ידי אחת מאותן שיטות הגנה - ריצה / פגיעה.

ובמקרה של דהייה נראה שכל המתח שנוצר בגוף האדם קופא בו, בגופו, הרצון משותק, הבנת המציאות נעלמת וקופאת.

עד הרגע בו האיום, הסכנה לא תחלוף. נפש האדם עדינה ופגיעה מאוד. ובגלל זה קורה שאדם, שנכנס למצב כזה של דהייה, נשאר באותו מצב טראומטי, באותו אירוע, ובשום אופן (במשך שנים!) לא יכול להפשיר, "למות".

אדם כה טראומה חוזר כל הזמן במחשבותיו לאותו רגע של דהייתו, ברגע האירוע הטראומטי. כל הזמן מגולל בראשו - "ואם אני …", או "ואם הוא …". אז הוא חי במצב כל כך קפוא - במצב של דחייה של עצמו ושל העולם כולו.

יש אפילו מונח כזה "טראומת הדחיים".

היא חיכתה כמה שנים עד שיחזור. במצב קפוא.

היא שכבה, מכוסה בשמיכה מעל ראשה, שכבה ימים, לילות, לא רצתה לאכול או לשתות. היא משכה את רגליה עד לסנטרה ויבבה ברכות. מכאב, מחוסר אונים ואי הבנה מה קרה. טיפשי דמעות התגלגלו על גושי הכרית המסוקסים, הלב הפך לאבן - לא לנשום.

האם עברת בזיכרונך על מה שקרה או חלמת בפועל?

מה קרה שם? אני לא זוכר.

רק ערב, רוח, גשם קר. והעובדה שהוא לא דיבר איתה כרגיל, אלא כמו בפעם האחרונה. היא כל כך רצתה לחשוב: כאילו סוף סוף, כאילו בשביל הכיף, שזה בדיוק כך, איזשהו אבסורד ואי הבנה, יש להם עדיין הרבה זמן - כל חייהם לפניהם.

הוא בקושי נשמע: "סליחה", טריקת דלת המונית הלילית, והיא נשארה לבדה באמצע חלונות הבתים הזוהרים, גשם מלוכס, אימה ואבל מבשר.

היא חיכתה חודש שלם, חיכתה לו, טוב, או לפחות לשיחה. אז זה - בוא, מחובק, כל כך ענק, חם, נחבק, כרגיל על המצח: "טוב, התגעגעת אליי?"

לשווא היא התכווצה, הטלפון שתק. היא לא יכלה לשאת את הריק הזה, בנפשה ובמחשבותיה - כישלון מוחלט, חושך ושחור מילאו את כל מהותה. והאם זו ישות?

שום דבר מהישן שלה לא נשאר בה, משהו חדש צץ - יצור מביך, מגוחך ומביך שננטש באמצע הלילה עם חור עמום וכואב בחזה.

הורים, חברים, חברות - איש לא הבין את התנהגותה, מצבה הקפוא: “תפסיקו לסבול! רק תחשוב! כמה עוד יהיו לפניך!"

ולא היה לה כוח ומשאבים להתחיל במנגנון "עיכול" הכאב. בזמן שחזרה לאותו היום, לאותה טראומה, ניסתה למצוא דרך החוצה ודרך שתעזור לה להיחלץ מהדהייה הזו. אבל, כשנכנסתי ושוקעים בכאב, אי אפשר היה להפשיר.

עד שהגעתי למומחה.

יחד הם הצליחו להתקרב לאותו מוקד המתח הקפוא, שסטה והתפתל לכדור חרדה וייאוש. הם התפרקו במשך זמן רב, לאורך חוט, טיפלו בזהירות בפצעים.שכן נפש האדם כה עדינה ושברירית.

תשמור על עצמך.

מחבר: בונדרוביץ 'ליובוב פבלובנה