מדוע זה צעד אחד מאהבה לשנאה?

2024 מְחַבֵּר: Harry Day | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 15:45

עדיין דבר מעניין, האהבה הזו. לתחושה נהדרת ובהירה, המסוגלת לעורר השראה, יש את הצד הקוטבי שלה - שנאה. אנו יכולים לאהוב אדם מאוד, ולאחר זמן מה אנו שונאים אותו בכל סיב נפשנו. האם תהית פעם מדוע זה קורה? החלטתי לחקור את הנושא הזה על עצמי, על קרוביי ועל לקוחותי על מנת להבין את האופי השיטתי של מנגנון הפיכת האהבה לשנאה.

מדוע וכיצד מתחילים שני תהליכים אלה?

מדוע הם כל כך קשורים זה לזה?

ואתה יודע, הכל התברר כפשוט להפליא.

משאב של אהבה ומשאב של שנאה

אני לא רק פסיכולוג-מטפל בפועל, אלא גם נומרולוג. כבר לפי תאריך הלידה, אני יכול להבין במה סובבים חייו של אדם מסוים, אילו משאבים יש לו, אילו משימות הוא עומד בפניו, מדוע תרחישים מסוימים חוזרים על עצמם, מדוע מתגברות תגובות מסוימות ומתעוררים מצבים שונים. כך שאחד המשאבים יכול להיות אהבה.

אבל אם יש אהבה, שנאה מצורפת בה בהכרח. בין אם אתה אוהב את זה או לא, בין אם אתה יודע על זה או לא. וזה יכול לפעול עבורך או נגדך, להרוס אותך או לעזור לך בדרך החיים. אם מפת החיים שלך מכילה את הנושא של "אהבה", אז תצטרך לעבוד לא רק עם זה, אלא גם עם הזנב הזה שהוא גורר איתו - "שנאה".

יש פעמים שמי שאנו כל כך אוהבים, שכל כך חשוב לנו, פוגע בנו (במילים, בפעולות). ואז, כמו שאומרים, "הנשמה נקרעת לגזרים". ואז מופעלת השנאה. זה אולי נראה ששנאה, ואיתה הכעס, היא תרופה לכאב, אבל זה לא לגמרי נכון. הכאב מוחלף רק על ידי שנאה, אך הוא אינו נעלם לשום מקום, אלא מצטבר בחוסר הכרה. הכעס מופיע במטרה לעזור לאדם להגן על עצמו ועל גבולותיו.

מה קורה כשאתה לא רוצה לאהוב יותר?

מתישהו יכול להגיע רגע שאדם יחליט לוותר על הרגשה כאהבה לגמרי, כדי לא לחוות כאב ושנאה. באופן כללי, הוא לעולם לא רוצה לאהוב שוב, בכל דרך אפשרית נמנע מהתחלת ההתקשרות, מכיוון שזה כואב ולכן לא בטוח. אך על ידי סגירת עצמנו מכאב ושנאה, אנו מסתגרים מאהבה עצמה ורגשות ורגשות די נעימים. על ידי סגירת מוח דלת נשמתנו לרגשות רומנטיים, איננו משחררים אותם ואיננו מקבלים אותם מאחרים, ומשאירים אותם בחוסר הכרה שלנו.

אנו חושבים, אנו מודעים, אך איננו מרגישים ("אנו חיים עם הראש, לא עם הלב"). וזה עשוי בהחלט להוביל לאלקסיטימיה (קושי בהבנת הרגשות של עצמך וברגשות הסובבים אותם). בנוסף, דיכוי תחושות (חיוביות ושליליות כאחד) יכול להוביל גם לפסיכוסומטיות, כאשר לא רק הנפש, אלא גם הגוף מתחיל לכאוב.

תרחישי שנאה נפוצים

אפשר לקבל את הכאב ולהמשיך הלאה - להרגיש, לאהוב, ליהנות מהקשר. אבל לא הכל כל כך חלק. ניסיון חיים, שקיבל בליטה במצח, אינו נותן. ואז מתחיל תהליך הגמילה (בפתאומיות או בהדרגה). אדם מפסיק לבטוח באנשים ובכל העולם כולו. הוא מאוכזב, מאבד את ההרמוניה בחיים, מקווה לעתיד מזהיר.

ויש פעמים שאדם בוחר בדרך השנאה, הוא שקוע לגמרי בהרגשה ההרסנית הזו ואפילו מתחיל להתנחם ממנה, כי זה משרה עליו תחושת ביטחון: "אני שונא, אז אני בלתי פגיע". אבל תרחיש זה מוביל לאסוציאליזציה של האישיות, לבדידות מוחלטת וחוסר אונים לשנות משהו. ואז (אם כי לא מיד, אבל בוודאי מאוחר יותר, כאשר שובת השנאה מגיעה) מתחיל לבכות אל הכרית בלילה מתחושת הדחייה וחוסר התועלת.

יש גרסה נוספת של התרחיש שבו אדם "מוחץ" את השנאה העולה בתוכו בכל האמצעים. ישנן מגוון סיבות מדוע אינך יכול להרשות לעצמך לשנוא.למשל, כילד, אמא או אבא אמרו שזו הרגשה רעה, שזה מביך לשנוא ולהראות כעס. או שהיתה דוגמה אחרת שהראו יקיריהם ואהוביהם. וגישה זו, דפוס ההתנהגות "היה אדיב, גם אם התייחסו אליך ברע" מאותם תקופות ילדות התיישבו בחוסר המודע שלנו.

אולי זה קרה להפך - בילדות התמודדת עם יחס אכזרי של אנשים כלפי עצמך, אדם אחר או אפילו בעל חיים ואימצת לעצמך אסטרטגיית חיים כזאת שלעולם לא תהיי כזו, בשום פנים ואופן, שעדיין תהיי לאהוב ולדאוג לסובבים אותך. אז מסתבר שאנשים פוגעים בנו, אבל אנחנו עדיין ממשיכים לאהוב אותם, לסלוח, לחפש להם תירוצים.

איך לא ליפול לקיצוניות של אהבה ושנאה?

ודחייה מוחלטת של שנאה לטובת אהבה מוחלטת ושנאה כמצב נפשי קבוע הם קצוות שאינם מסוגלים להביא לנו דבר טוב. במקרה הראשון, אנו מאפשרים לאחרים להשתמש בנו, "לשבת" על צווארנו, לעשות לנו רע ככל שתרצה (כולנו "אוכלים"). במקרה השני, אנו שוללים מעצמנו אושר, גוררים את עצמנו לבדידות וחוסר היכולת לבנות מערכת יחסים כלשהי.

כפי שאמרתי, חוויות החיים השליליות שצברנו, דפוסי ההתנהגות ההורים וטראומת הלידה כולן טבועות עמוק בחוסר המודע (האישי או הקולקטיבי) שלנו. וזה קובע את החזרה על תרחישים שאולי לא מתאימים לנו או שנראים מתאימים לנו, אך אינם נותנים אושר אמיתי, נחמה, הרמוניה. לכן, בתרגול שלי אני עובד עם הלא מודע של לקוחות.

אז איך אפשר ללמוד להמריא ולא ליפול? לכל שלוש האפשרויות שנדונו לעיל (שכבר אינן מרגישות דבר, שבחרו בדרך השנאה, שלמרות הכל נשארת חביבה ואוהבת - "התסמונת הקדושה") יש מתכון אוניברסאלי אחד לאושר. פשוט הרשה לעצמך להרגיש. וזה לא משנה אם זו אהבה או שנאה, כאב או סבל. אתה מרגיש, אז אתה קיים.

חיה בדרך שלך, קבל את כל הפסים השחורים -לבנים שלה, כי בהעדר ניגודיות כזאת, לא תורגש כל מלא החיים שלא יסולא בפז. כאשר אתה מרגיש רע, מצא את "מקור" התחושה הזו בגוף, היה מודע לכך, הכיר בכך, כי הוא חלק ממך. כאשר אתה מכיר בשנאה (כאב, כעס), כלומר כאשר היא מפסיקה להיות "אסורה", התחושה השלילית הזו חולפת מעצמה.

אלה ששונאים את כולם והכל, חפשו אהבה בתוך עצמכם, היא בוודאי תהיה בכם, כי היא זו שגרפה אליה שנאה יחד. רק אהבה מוסתרת עמוק מאוד. אבל אם תנסה, תוכל למצוא אותו. ואם שנאה וכעס קורים באופן שיטתי (אנשים גורמים לך כאב, אתה שונא אותם, ותרחישי חיים כאלה חוזרים על עצמם ומונעים ממך "לצוף" מתוך ים השנאה בכוחות עצמך), אז אני מחכה לך ב המקום שלי לעבודה טיפולית משותפת.

לאהוב ולהיות נאהב!