זהות חור או מדוע אנו כל כך פגיעים

2024 מְחַבֵּר: Harry Day | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 15:45

"יש לי משפחה נורמלית לחלוטין, ללא טראומות ילדותיות ברורות. ההורים שלי חיו יחד כל חייהם, דאגו לי. ללא גירושין, מקרי מוות או משברים אחרים. אבל אני עדיין לא יכול להבין מדוע גדלתי כל כך פגיע …"

משהו כזה נשמע הטקסט מפיו של אחד הלקוחות שלי, שהגיע לפגישה בפעם הראשונה.

ובאמת, מה באמת הופך אותנו לפגיעים? מדוע אנו, במשך זמן רב, מבוגרים, יכולים לחוות מגוון מצבים - מחרדה וכבדות בחזה, וכלה בהתקף פאניקה עם קלסטרופוביה וחנק. והכי חשוב - כל זה, כך נראה, יוצא מהכלום!

ובכן, מישהו אמר שם משהו מגעיל. ובכן, אתה אף פעם לא יודע מי הוא. או נפגש עם דחייה של מישהו, נקלע למצב קונפליקט. מדוע כל זה יכול להשפיע כל כך חזק על רווחתנו ולהשאיר אותנו זמן רב בתוך טינה, פגיעות, כאב ורחמים עצמיים? …

פציעות שאנחנו לא רואים

הנקודה שלי היא שהפגיעות, כמובן, נובעת מטראומה פסיכולוגית.

מתישהו משהו חייב לקרות, משהו חייב להיות קרוע או קרוע לגמרי, כך שאחר כך הוא נרפא זמן רב וכואב, מדי פעם, מגיב בחוויות שונות.

ללא פגיעה המקום לא יזיק - הן בגוף והן בנפש.

דבר נוסף הוא שטראומות פסיכולוגיות (כמו גם פיזיות) ניכרות מאוד והן בלתי נראות לחלוטין. ונראה שאם לא שמנו לב לפגיעה, אז היא, כביכול, לא הייתה קיימת. ולא ברור מאיפה הגיעה הפגיעות אז.

חווית חוסר יציבות, חרדה, פגיעות, טינה או כעס, זעם או גועל, ייסורים, כאבים מעידים על טראומה פסיכולוגית. אבל מה ומתי זה קרה - פשוט עלול להיות בלתי מובן לחלוטין. עובדה זו בדרך כלל מוסתרת עמוק בנפש (ולא בלי סיבה!) ויש לפרוק אותה רק בידיו של פסיכותרפיסט זהיר.

עם זאת, בחזרה ללקוח שלי. היא ממש לא הבינה במה בדיוק היא נפצעה. ורק התחושות שעלו על פני השטח במהלך הפסיכותרפיה נתנו לה את ההזדמנות לפרוק את הסבך הזה ולהיזכר במצבים שונים של ילדות לכאורה רגילה, אך לא ממש.

זהות דולפת

בתהליך ההתבגרות, בכל שלב, הילד מעצב את זהותו. למעשה, עד כמה זהותנו חזקה תקבע את התנגדותנו לגירויים. אם הזהות מטושטשת, כלומר, אני לא באמת מבינה מי אני, מה אני, מה אני רוצה, מה ולמה אני עושה במצבי חיים שונים, אז יהיה לי מאוד קל להתבלבל. כי עם זהות מעורפלת או מפושטת, אין לי מה להשוות את המידע שהגיע מבחוץ.

הם אמרו לי שאני חזיר - אבל אני באמת לא יודע עד הסוף אם זה נכון לגבי או לא! אולי חזיר. ואז, כאילו, אני מתחיל להאמין במה שנאמר, ולהתעלב מכך. ותהיה חולה על הנשמה.

אז זהות מובאת מגיל צעיר. והוא נוצר בהשתקפותנו באנשים אחרים. אין דרך אחרת. ומי מהאנשים מבלה איתנו הכי הרבה זמן בילדות וכך "משקף" אותנו? כמובן שאמא, אבא, סבתות, סבים. עוד אחים ואחיות.

וכאן מעניין איך בדיוק אנחנו "משתקפים" על ידי אמא, אבא ואחרים. באילו מילים, באיזו צורה.

הרבה יהיה תלוי בכך בחיינו - כיצד השתקפנו בעיני האנשים הקרובים אלינו ומה ניכסנו כתוצאה מכך.

וזו הטעות העיקרית שרוב ההורים והסבים עושים ומבצעים באופן לא מודע. הם מדברים על ילדיהם ונכדיהם בשיפוט ערכי. לא תיאורי, כפי שהוא אמור להיות ליצירת זהות בריאה אצל ילד, אך הערכה.

כלומר, במקום להגיד לילד ש"אתה עכשיו קופץ ורץ, נרגש וקולני ", הם אומרים" שאתה ממהר לדירה במהירות מסחררת, כמו מטורף! "האם אתה תופס כיצד תיווצר זהותו של הילד במקרה הראשון והשני?

במקרה הראשון הילד יזכור את הדברים הבאים על עצמו: אני פעיל, רץ, נרגש ורועש. הם מקבלים אותי ככה. במקרה השני - משהו כזה: "אני משוגע, כשאני מתרוצץ בדירה אני יכול לשבור את הראש, להשתגע והם ידחו אותי ויסתייגו מכל בחינה אפשרית".

עד כאן על הפגיעות.

ותאר לעצמך שמילים כאלה ("טיפשות, כמו מגף לבד סיבירי!", "אידיוט, אתה לא מבין כלום!" במהלך חייו הוא שומע מיליוני פעמים מאנשים שונים שהם משמעותיים עבורו, עליהם הוא סומך ללא תנאי!

הנה לך.

כמובן, הורים לא מתנהגים כך בגלל חיים טובים, אלא כי התייחסו אליהם בצורה דומה. ואז, מדור לדור, עוברת הזהות הפצועה והמטושטשת הזו, כל החורים כמו מסננת, שלתוכה כל מה שלא נופל עף לתוכו. כל הזבל שעף.

אחרי הכל, אם ילד ידע בוודאות שהוא רועש ורץ, מה שאומר שהוא פעיל, תוקפני, מספיק טוב ואנחנו מקבלים, אז כבר בבגרות, המשפטים של אנשים מבחוץ "למה אתה עושה פה רעש" או " תרגע!" לא הייתה להם השפעה כזאת עליו. הוא יודע שהכל בסדר איתו. זה יותר סביר עם מי שאומר שמשהו לא בסדר!

רעל שבח מתוק

אגב, השיפוטים הערכיים שאנו ממולאים בהם מזיקים, גם אם הם מתוקים וחיוביים. נניח שהם שיבחו ילד שהוא כל כך יפה, מיומן, הוא תמיד מצליח, תלמיד טוב, תלמיד מצוין, ראשון בכיתה בסקי, כימיה וביולוגיה, תמיד פעיל, חכם ושנון … והנה ה מַלכּוֹדֶת! אחרי הכל, חשוב שהזהות תתבטא בפשטות. לא שיפוטי. מדוע פסיכולוגים, כאשר הם עורכים התייעצויות, מנסים לחזור על דבריו של הלקוח קרוב מאוד לטקסט של המחבר, לא להעריך, אלא לשקף את מה שהם מבחינים בהם (ולומדים זאת במשך שנים רבות)?! זה בגלל כדי לעזור לעצב זהות לקוח בריאה. מה הוריו לא עשו כאשר ניסו להעריך. אחרי הכל, כל הערכה - טובה או רעה - תמיד מניחה איזושהי נורמה. כלומר, רמה כלשהי, תנאי שחייבים לעמוד בו.

עכשיו, אם הילד הזה יהיה פתאום לא הראשון בשיעור הכימיה, אלא השני … הוא כבר לא יזכה לשבחים כל כך! הם יגידו בבירור - "אבל ויטקה הוא עכשיו הראשון!" ואם הילד בכלל לא יהפוך לשום דבר בכימיה, הוא לגמרי מפסיק לעשות את זה, שוכח את כל הנוסחאות ומתחיל לקבל דוקות?.. איך הוא יבוא לידי ביטוי אז בעיני משפחתו?..

אז אנחנו מקבלים ילד לכאורה מפואר ביציאה, ומבוגר כזה מגיע לפסיכותרפיה - חרד, שליטה, רזה וחסר אומללות …

לכן, בפסיכותרפיה, אנו מנסים בהדרגה ובזהירות לתקן את החורים האלה בזהות. כך נרכשת יציבות פנימית, סף הפגיעות מצטמצם, תחושה בריאה של קלילות ואושר מגיעה!